(בווידאו: סיכום העשור. צילום: רויטרס, עריכת תוכן: סיגל סיריוס, הפקה: רוית כהן צפרירי, עריכת וידאו: נועה לוי, עיצוב גרפי: אביחי ברוך)
נובמבר 2010. עוד חודש וקצת, לאחר שמונה שנים, תבוא לקיצה כהונתו של מאיר דגן בראשות המוסד. דגן הגיע עם אריאל שרון, נשאר עם אהוד אולמרט וסיים אצל בנימין נתניהו. חמישה-שישה שבועות לפני מועד הפרישה, ונתניהו טרם הודיע על הזוכה המאושר.
הודיע, במובן של הכריז ברבים, כי הרמס"ד המיועד כבר התבשר מפי נתניהו שהוא האיש: ראש השב"כ, יובל דיסקין, ארבע שנים וחצי לתוך חמש שנות כהונתו. ביום ראשון, נאמר לדיסקין ביום חמישי שלפניו, יתפרסם המינוי. עוד סוף שבוע קצר ותינתן חותמת פומבית להחלטה. חברים קרובים של דיסקין כבר הזדרזו לברך על המוגמר.
ההודעה התפרסמה במוצאי שבת: נתניהו החליט למנות לראש המוסד את תמיר פרדו, לשעבר משנהו של דגן ומזה יותר משנה אזרח השקוע בעסקיו. המינוי בושל מאחורי גבו של דיסקין, ומתחת לסנטרו של פרדו, בחשאיות של מבצעי המוסד. פרדו, שעמד לטוס לחו"ל, התבקש לדחות את נסיעתו עד לאחר פגישה עם נתניהו. המזכיר הצבאי שזימן אותו, אלוף יוחנן לוקר, לא הסגיר את התוכן.
פרדו לא הוצנח משום מקום. הוא היה מועמד ראוי לתפקיד, בתום מסלול של כמעט שלושה עשורים במוסד - האחרון בהם בדרג של ראש אגף ומעלה - ובאגף המבצעים של צה"ל. גם פרישתו מהמוסד, בלי להמתין להחלטה על יורשו של דגן, לא נזקפה לחובתו. דגן הרעבתן נודע כזולל סגנים לתיאבון. בעולמו החשדני של נתניהו, המלצה של דגן פעלה לרעת המומלץ - ודגן המליץ על דיסקין, ידידו, עמיתו ומי שהשקיף על המוסד מבפנים כשהמתין להכרעת שרון אם הוא או עופר דקל יתמנה לראש השב"כ לאחר אבי דיכטר.
לפרדו הייתה היכרות מסוימת, שטחית, עם נתניהו; בתקופת ראשות הממשלה שלו בשנות ה-90, לפני שאפרים הלוי התמנה לראש המוסד וקידם את פרדו, הוא היה עדיין זוטר מכדי שנתניהו ייחשף אליו. פרדו היה קצין הקשר של סיירת מטכ"ל כאשר יוני נתניהו פיקד עליה וקשרו האישי של יוני בחוד כוח הפריצה במבצע אנטבה. המשפחה האבלה שמעה ממנו לבקשתה את סיפור אנטבה וראתה אותו בחטף באזכרות. זה היה מסמר קטן לתלות עליו מינוי, אך גדול דיו אם התוצאה הרצויה היא רק-לא-דיסקין, רק לא המשך של דגן, רק לא שותף רעיוני ומעשי של דגן (והרמטכ"ל גבי אשכנזי, והנשיא שמעון פרס, והנשיא ברק אובמה) בבלימת גיחתו של נתניהו להפצצת איראן.
נתניהו נצרב באותה מחצית שנייה של 2010 בפרשת ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל לאחר אשכנזי, שבסופה - וללא קשר ישיר אליה - בוטל מינויו של האלוף יואב גלנט. לפרדו הייתה מעורבות שולית באותה פרשה. זה, כשלעצמו, היה מכשול עביר בעיני נתניהו; בעת ההיא עדיין היה גלנט הרמטכ"ל המיועד, שלוחמנותו וצייתנותו והכרת תודתו יסייעו לנתניהו לטוס אל מתקני הגרעין האיראני. נתניהו רצה לוודא שאינו מעניק עמדת כוח לחבר סמוי במסדר של דגן ודיסקין מהבציר של שרון ושל אשכנזי מהבציר של אולמרט.
"איך אוכל להיות בטוח בנאמנות האישית שלך?", הפתיע נתניהו את פרדו בשאלה בוטה וישירה. במוחו של פרדו מוינו בשבריר שנייה תשובות אפשריות, כמו לנוכח בקר גבול ספקן במדינה ערבית המדפדף בדרכון קנדי ומתבונן בפרצופו של התייר שהושיט לו אותו. לשאלה כזאת לא ציפה. בראיון עם מועמד מדברים על חזון מקצועי, על השקפת עולם. לא נהוג, לא מנומס, לתבוע במפורש, ללא פלפולים וסלסולים, נאמנות אישית. מה עונים? כן יהיה דביק מדי, לא אינו בא בחשבון, סירוב לענות מתנשא ומתחסד.
פרדו תמרן היטב למרחב מוגן. הוא השיב לשאלה בשאלה. "אתה חושב שבאנטבה, ליד יוני, בין הכדורים ששרקו, היה מקום לשאלה כזאת?".
בינגו. פרדו התמנה. דיסקין הפסיד פעמיים. הוא לא קיבל את המוסד, וסגנו יצחק אילן, מומלצו, לא קודם לראשות השב"כ. נתניהו העדיף את יורם כהן, שהגיע חמוש בהמלצה טובה יותר, של הרב חיים דרוקמן. בפועל, פרדו מרד בגישה המוזמנת, "נאמנות לך ולא לממלכה", ושמר על מקצועיות אף שכל שנותיו בתפקיד עברו תחת ראש הממשלה שמינה אותו, לראשונה מאז מאיר עמית בשנות ה-60. אך נתניהו לא נרתע. השאלה שהציג לפרדו היוותה גם את המתכונת במינוי ראש המוסד הבא - נאמנותו האישית, ובמקרה זה גם האישתית, לשרה נתניהו, סיפקה ליוסי כהן את התאוצה המכרעת בקו הגמר, מול שני מתחרים ראויים לפחות כמותו. נתניהו שתל את כהן כמועמד עתידי עוד כשמינה את פרדו וכפה עליו את כהן כמשנה, בין השאר בדרבונו של ידידם המשותף ארנון מילצ'ן. עד כדי כך היה קידום כהן חשוב לנתניהו, שלטובתו נדרש קיצור תקופתו של המשנה רמי בן ברק.
שומרי החותם של הממלכה
הקצונה הבכירה בצבא ובמשטרה, צמרת השב"כ והמוסד, הדרגים המובילים בפרקליטות המדינה ובאגף התקציבים באוצר, מנהלי המשרדים הממשלתיים - זאת השדרה המקצועית של שירות המדינה. אנשיה אמורים לטפס שלב אחר שלב בסולם של הכשרה והסמכה, התנסויות והשתלמויות, כשומרי החותם של הממלכה. הדרג הנבחר מכתיב להם מדיניות, אך רק בתוך הדף. אחריותם למנוע ממנו לגלוש לשוליים.
כך מתפקדות דמוקרטיות מעודכנות ויעילות, הנרתעות מחובבנות ומשחיתות. ממשלות באות והולכות, שרים מתחלפים, ומשרתי הציבור מסייעים, בולמים ומאזנים, שאם לא כן יומט אסון בהבל פה וגחמות רגעיות יתעקשו לתקוע ברגים רבועים לחורים עגולים.
בהשאלה המקובלת במערב מסין הקדומה, אלה המנדרינים, המקבילים הפקידותיים לכמורה הדתית ולקצונה הצבאית. בהגחכה מקצינה, זה המקור לתופעת "יס, מיניסטר" - איש הקבע בשירות המדינה, ראש לשכה או מנכ"ל, המאלף את האורח הפוליטי הממונה עליו, במסווה של אמירת אמן אחריו. יס, מיניסטר, כן, אדוני השר, הוא הקוטב הנגדי של יס-מן. לא רק בבריטניה: בדגם האמריקני, שירות המדינה נועד לרסן את בולמוס המינויים הפוליטיים, בעלי הכשירות המפוקפקת להפעלת מערכות מתקדמות. עושי דברם של הנשיא או השר, לצד מקבלי שלל שתוגמלו על תמיכתם הפוליטית והכספית במסע הבחירות, האטו את המראתה של אמריקה. דונלד טראמפ כרה לעצמו בור כשלא הסתפק כמקובל בהרעפת תואר של שגריר על נדיבים שסייעו במימון הגעתו לנשיאות ושחשקו בבילוי יוקרתי בבירה אירופית חשובה, אלא הטיל עליהם גם שליחויות מפוקפקות.
כשנבחר לראשות הממשלה ב-1996, נתקל נתניהו בחומה של אנשי מקצוע שנותרו מתקופותיהם של יצחק רבין ופרס - רמטכ"ל, מפכ"ל, ראש שב"כ, ראש אמ"ן. התנגשות חזיתית איתם, הבין במהרה, תכרסם בתמיכה הציבורית בו. כישלונות ייתלו בצווארו. יהיו פרסומים עוינים והתפטרויות בטריקת דלת; ולא פשוט להחליק מינויים רצויים, כמו של יועץ משפטי לממשלה. המחיר עלול להגיע לכדי חקירת משטרה. משאלתו הגלויה של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן, לטהר את שרידי השלטון הקודם גם מעמדות מקצועיות כיועץ משפטי למשרד ולשבץ "אנשים בראש שלנו", התגלתה כמסובכת לביצוע; וגם לא היה לכך די זמן, בשלוש שנים מסוכסכות עם כל העולם.
הנאמנדרינים
בשובו מעשור שנחלק לשנה וחצי של חקירות קשות במשטרה וסגירה רכה של היועמ"ש אליקים רובינשטיין, עוד שנתיים של התעשרות, שלוש שנים בממשלת שרון ושלוש בראשות ליכוד מצומק, ידע נתניהו איך לעקוף את מחסום המנדרינים - למנות לתפקידיהם, ככל יכולתו, נאמנים אישיים שלו. נאמנדרינים. כך יוכל להיתמם ולומר שהסתמך על עמדת הדרג המקצועי במשרד התקשורת. מיהו המקצוען? המנכ"ל. שמו אמנם שלמה (מומו) פילבר, והוא במקרה מקורב אישי, אבל תחי המקצועיות.
מאחר שנתניהו מעולם לא ידע לאייש, השיטה הצליחה רק בחלקה (יוסי כהן, נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ, חברים - אם כי לא היו"ר אליעזר גולדברג - בוועדת אישור המינויים הבכירים, מבקר המדינה מתניהו אנגלמן) ונכשלה כשהליהוק הנאמן על הנייר נתקל במציאות של סירוב להכיר תודה לנצח ושל נאמנות לחוק, למדינה ולמערכת ולא לממנה (ראש המטה לביטחון לאומי עוזי ארד, המפכ"ל רוני אלשיך).
העדפת הנאמנות על המיומנות התרסקה במיוחד בסביבתו המיידית של נתניהו. נתן אשל, יצחק מולכו, דוד שימרון, גיל שפר, ארי הרו, מומו פילבר, ניר חפץ, רבקה פאלוך, דוד שרן, ועם הנשכחים הסליחה; כולם היו לכבסים מוכתמים במזוודת הטיסות היוצאות של שרה נתניהו.
23 שנה לאחר שהתיישב לראשונה בכיסא ראש הממשלה, עדיין לא השכיל נתניהו לכונן מטה אישי יעיל. מנהל חברה ממשלתית שהוזמן אליו לדיון הוכה בהלם למראה עליבותו של הצוות המסייע, שלא הכין מצגת בסיסית ואילץ את נתניהו - אמנם תרגיל אהוב עליו - לגרור מהפינה לוח וגירים צבעוניים להמחשת טיעוניו. נתניהו, המכור לעקומות כלכליות האמורות להוכיח את הצלחותיו, לא באמת פעל להוריד את האיש השמן של המעורבות הממשלתית מהאיש הרזה של המשק; הוא רק רצה לוודא שהשמן יהיה השמן שלו. לכן הוא גם שאף לשלוט במינוי המשנים למנכ"לים, בנוסף למנכ"לים, ולהעתיק את מרכז הכובד בכפיפות היועצים המשפטיים של המשרדים מהיועץ המשפטי לממשלה אל השרים והמנכ"לים במשרדיהם.
נתניהו לא המציא את השיטה; הוא רק התיימר לתקן אותה, אך נשבה בקסמיה. גדי איזנקוט, בהיותו תת-אלוף ומפקד אוגדה בבית אל תחת אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי, תהה בקול איך ייתכן שלכל אחד משניהם מטה מקצועי מסועף ומשוכלל הרבה יותר משהיה להם כמזכירים צבאיים של ראשי הממשלה אהוד ברק ושרון. המחליט הבכיר ביותר במדינה, שהכול זורם לשולחנו, נשען על כלים דלים ובסיסיים בלבד. כשגורעים מאלה את המקצועיות ומסתפקים באנשי סודות ותככים שנאמנותם תורתם, רמת התפקוד יורדת אל מתחת לאפס.
"מקצועיות" אינה חזות הכול
ברור שהכותרת "מקצועיות" אינה חזות הכול. היא יכולה להסתיר התערבות פוליטית בהצמחת דרגים בכירים בארגון מבין שורותיו, כך שבבוא היום ייבחר מביניהם ראש מבין עניין. משה קראדי ויוחנן דנינו היו שוטרים מקצועיים; כמותם היו גם אחרים. אבל הם נראו לפוליטיקאים למודי חקירות, שרון וליברמן ונתניהו, חומר טוב וגמיש למפכ"ל. עוד לפני כן, בתחילת העשור שעבר, כשמשה כחלון היה עוזרו של השר לביטחון הפנים עוזי לנדאו, נרקמה הסכמה מופלאה בינו לבין צמרת אגף משאבי אנוש במשטרה, מי מהקצינים ראוי לשיבוץ כמפקדי תחנות או ראשי משרדי חקירות, בדרג חשוב לשוטרים (סגן-ניצב, רב-פקד) אך נמוך מכדי למקד זרקור חיצוני. התוודעות לקברניט כמזכיר צבאי או משטרתי, ראש מטה או מנהל לשכה, היא סגולה לקידום, בהנחה שהאיש עמד במבחן השתיקה על מה שראה ושמע במשרד, במכונית ובמעון.
באיזון המתחייב בדמוקרטיה הנרתעת מכתות צבאיות ומשטרתיות, נדרשת חתימת השר על כל מינוי של קצין בכיר, מאלוף/ניצב-משנה ומעלה. ב-19 מכל 20 מינויים של מפקדי אגדים ארטילריים וקציני הנדסה פיקודיים וראשי אגפים במטכ"ל או במטה הארצי השרים אינם מתערבים, אך יש והמינוי ה-20 חשוב להם עד כדי התניית כל השאר בהסכמת הרמטכ"ל או המפכ"ל לו. זאת היענות ללחצי גורמים במפלגה שתמיכתם חיונית לשר ושלקצין היה די מעוף לרקום איתם קשרים - במשטרה אלה היו לרוב פעילי ליכוד או ישראל ביתנו במחוז הדרומי; והכנת תשתית לקידום הבא.
הנה דוגמה בדיונית (עדיין). שר הביטחון נפתלי בנט מיודד עם תת-אלוף עופר וינטר מאז היותם חיילים בסיירת מטכ"ל ומפקדי צוותים במגלן. וינטר, מזכירו הצבאי של השר, יעבור בקרוב לתפקיד שלישי בדרגת תא"ל, כמפקד אוגדה 98. אם בנט יישאר באזור, יוכל ללחוץ על הרמטכ"ל אביב כוכבי לכלול את וינטר בסבב הבא של האלופים, בעסקה שבמסגרתה יבחר כוכבי את האחרים המיועדים לתזוזה בדרגתם (המועמדים הם מיקי אדלשטיין, תמיר ידעי ואמיר אבולעפיה ותת-אלופים בני גילו של וינטר). אחת שהוא אלוף, באנגלית המתורגמת שאימצה הקצונה, לא בלתי סביר להקפיץ אותו צעד נוסף לרמטכ"ל. יש לפניו בתור, אבל גם גלנט מילא רק תפקיד תיקני אחד של אלוף, בנוסף למזכיר צבאי, לפני שנתניהו וברק בחרו בו לרמטכ"ל, משיקולים שלא על טהרת הענייניות. דוגמה פחות בדיונית: אמיר אוחנה ומינוייו במשרד המשפטים.
אחת הדרכים לבלימת נטייתה של התביעה הכללית לבחון התנהגות של חשודים בעיניים מחמירות היא להציב מעל פרקליט המדינה יועץ משפטי שלא צמח בפרקליטות. לכאורה, טבעי שפרקליט המדינה יהיה מועמד מוביל ליועמ"ש, אך בפועל פרקליטים בולטים ובעלי אופק גילי מתאים מתמנים לעליון (גבריאל בך, דורית בייניש, עדנה ארבל) ואילו ליועמ"ש מתמנים מהאקדמיה (אהרן ברק, יצחק זמיר), מבית המשפט המחוזי או מהסנגוריה הפרטית (יהודה וינשטיין). גם כשהיועץ מקודם מתוך המערכת (מני מזוז), ההעדפה היא לבכיר בייעוץ המעומת עם המחצית השנייה של המערכת, הפרקליטות.
כך מנסה המערכת הפוליטית להתחסן מפני תובעים נחושים ונוקשים מדי. כך, בברכת נתניהו להחלטת וינשטיין, היא מצטיידת גם בפרקליטי מדינה כמו שי ניצן, שבשנתיים הראשונות לכהונתו היה מגדולי המחפים על חטאי הזוג נתניהו. רק אחר כך קרה לו מה שקרה לפניו למזוז ואחריו למנדלבליט: אופיו המקצועי של הארגון ומשקלו הכבד של חומר הראיות ניצחו.
מהחשדות נגד אפי נוה מלשכת עורכי הדין עולה כי הסיאוב פשה גם בתהליך מינויים של שופטים. זה ביטוח המנהלים של הפוליטיקאים ליום פקודה, או כפי שאומרים בענף הסיגרים - אין עשן בלי אישום. מוטב לשתול נאמנים בעור מנדרינים, אסירי תודה, בכל פינה לאורך הדרך.
נצלנותו של נתניהו עלתה לו בהפיכת נאמניו מאתמול לעדי מדינה, כשקלטו שנאמנותם לו היא חד-סטרית, ושנאמנותם העליונה נתונה למשפחתם, לפרנסתם, לחירותם, לעצמם.
נתניהו התחיל את מסלולו כעובד מדינה, מנדרין בנסיקה, שש שנים אמריקניות כציר בוושינגטון וכשגריר באו"ם. באותה עת לא היו לו תלונות מיוחדות על המנגנון הממשלתי, אבל המנהלה בנציגויות נאבקה עם שכחה שנהגה לפקוד אותו לעתים, בין הפרטי והממלכתי. שיא האירוניה הוא שהתקנון הנוקשה של הצטרפות למשרה קבועה בשירות המדינה גרם למפולת השלגים שניתכה על ראשו של נתניהו, כי נאמנו עזרא סיידוף, במאמציו לסכור את הדימום בסגל מעון נתניהו בגין התנהגותה של גבירת הבית, ניפק ללא סמכות הבטחה אחת יותר מדי, לקלוט את מני נפתלי. הפרת ההבטחה שלחה את נפתלי למסע להשגת צדק וגברה על רתיעתם של מבקר המדינה יוסי שפירא, היועץ וינשטיין, המפכ"ל דנינו והפרקליט ניצן מלטפל במשפחת נתניהו.
פוליטיקאים רמי דרג השתדלו תמיד להקיף את עצמם בנאמנים. גם מתחתיהם רחשו קליקות - קצינים ופקידים העדיפו מקורבים. המיוחד בנתניהו הוא העשור שעמד לרשותו לשם כך, מינוי אחר מינוי; ובסופו של דבר, הכול היה לשווא, מעשי ידיו נשמטו מבין אצבעותיו והתרסקו.