הלברוניזציה

בווידאו: קליפ סיכום העשור שלנו

שנה וחצי לפני תום חוזהו, בינואר 2018, הסופרסטאר של ניו אורלינס פליקנס אנתוני דייויס הודיע לראשי קבוצתו שהוא לא יהיה מעוניין להאריך את חוזהו ודרש: העבירו אותי בטרייד לקבוצה אחרת. שנה וחצי לתום חוזהו, כן? הידיעה לא הודלפה - הסוכן של דייויס, ריץ' פול, העביר את המידע, און רקורד, לעיתונאי ESPN אדריאן ווז'רנאוסקי. "אנתוני רוצה לעבור לקבוצה שתאפשר לו סיכוי לנצח באופן רציף ולהתחרות על אליפות", אמר הסוכן של דייויס.

נשמע מוכר, לא?

בתחילת העשור אותו אנחנו מסכמים, ביוני 2010, כינס לברון ג'יימס צוות של ESPN ויותר מ-13 מיליון אמריקאים בשידור ישיר כשבישר לעולם על החלטתו לעזוב את קליבלנד למיאמי. אני לוקח את הכישורים שלי לסאות' ביצ', אמר. איך הסביר את המהלך? "זה ייתן לי את ההזדמנות הטובה ביותר לנצח באופן רציף ולא רק בעונה הרגילה, אני רוצה לזכות באליפויות".

כמעט אף אחד לא התעניין שמיליוני דולרים גויסו על ידי ג'יימס במשדר הזה ונתרמו לצדקה. לברון סומן באות קין - שחצן, אגוצנטרי, בוגד - ובעיקר: שם את עצמו מעל הקבוצה, מעל הליגה ומעל הכדורסל. לא בטוח שהם טעו, אבל בטוח שהיום כולם היו לוקחים את זה אחרת. אבל מישהו אחד היה צריך לסלול את הדרך ולחטוף את הקוצים, כדי שלדייויסים של הליגה יהיה קל יותר.

כשעזב, אוהדי הקאבס שרפו חולצות של "המלך לשעבר", כפי שכתב במכתב הבעלים דן גילברט, שגם הכריז: "אני מבטיח לכם באופן אישי שקליבלנד תזכה באליפות NBA לפני שזה שמכנה עצמו מלך יזכה באחת. אתם יכולים לקחת את זה לבנק!".

המציאות חשבה קצת אחרת, ולא רק שג'יימס זכה בשתי אליפויות במיאמי לפני שקליבלנד זכתה בראשונה שלה אי פעם, הראשונה שלה אי פעם הגיעה רק אחרי שלברון ג'יימס סיים את עסקיו במיאמי, פרסם מכתב משלו בספורטס אילוסטרייטד והכריז - "אני בא הביתה". בזמן שלו, בתנאים שלו, בדרך שלו. הוא חתם על חוזה לעונה אחת בכל פעם, בניגוד למה שהיה נהוג - מי אתם שתגידו לו מה נהוג? וכך, בכל קיץ החליט מחדש, בכל קיץ בעיקר גרם לקליבלנד להראות לו עד כמה הם רוצים אותו, גם כלכלית אבל בעיקר מקצועית. אחרי שנים עקרות שם בתחילת הקריירה, ג'יימס לא התפשר. הוא שידר לקברניטי המועדון שאם הם רוצים בו, הם צריכים להקיף אותו בקבוצה הכי טובה שאפשר, בשחקנים הכי מוכשרים בשוק. למעשה, היה די ברור לכולם שג'יימס במקרה העדין מנהל את העסק. גילברט שתק. גם לו היה ברור מי הבוס.

ב-2016 הביא לעיר תואר מרגש, ובקיץ שעבר החליט שוב - נגמר. רק שהיום זה מובן מאליו - הכוכבים משחקים איפה שהם רוצים ולא איפה שהבוסים רוצים. ולברון עוזב ללייקרס, והפעם אין חולצות שרופות ואין מכתבים רושפים. ודייויס, ששנה וחצי לפני תום חוזהו מחליט לעשות 'פוס משחק', הגיע בקיץ לקבוצה של לברון, לוס אנג'לס לייקרס. שניהם, איך לא, מיוצגים על ידי אותו סוכן, ריץ' פול.

כבר בגיל 16 לברון ג'יימס הביך את כוכבי הליגה

ואיפה דייויד בלאט? דירוג המאמנים של לברון ג'יימס בקריירה

בארצות הברית דירגו: שמונת המשחקים הכי גדולים העשור

קווין דוראנט עשה את זה כבר באותו קיץ בו לברון הביא אליפות לאוהיו. הבחור של אוקלהומה סיטי הפסיד לגולדן סטייט שהפסידה לג'יימס בגמר, ובקיץ עשה מעבר היסטרי - למדי הקבוצה שניצחה אותו. "הוא סלל את הדרך", אמר דוראנט על ג'יימס בכתבה של העיתונאי הווארד בק באותה השנה. בק חזה בטור שמעניין יהיה לראות כיצד יפעלו עכשיו כוכבים אחרים כפול ג'ורג' מאינדיאנה, כריס פול מהקליפרס, ראסל ווסטברוק מאוק סיטי ואנתוני דייויס מניו אורלינס. כולם עזבו - בסופו של דבר, לאן שרצו.

ג'יימס עזב כדי לזכות באליפויות, וזכה. דוראנט עזב כדי לזכות באליפויות, וזכה. קוואי לאונרד רצה החוצה מסן אנטוניו, וזכה בתחנת מעבר בטורונטו ומיד עבר ללוס אנג'לס קליפרס. לאיפה שהוא רוצה. כשביקר בטורונטו בשבוע שעבר זכה לכבוד מלכים. לא בוז, לא רגשי נחיתות, לא 'בוגד'. גופיות שרופות זה הכי 2010. זה לא רק שלאונרד הביא לקנדה אליפות, זה פשוט עידן אחר. עידן 'אתה לא חייב לנו כלום, קוואי - אנחנו חייבים לך'.

אלו לא השנים של הנאמנות בכל מחיר, התקופה בה הבעלים הלבנים היו האנשים שמנהלים את הספורט ולא הספורטאים הגדולים. גם פעם הם היו גדולים, פשוט לא היתה להם דרך להבין עד כמה. היום יש - לא רק כמות הדולרים אלא כמות הלייקים. כריסטיאנו רונאלדו גדול מריאל מדריד, עזב אותה כשרצה, ואת יובנטוס שדרג בתחום הכלכלי והדיגיטלי במאות אחוזים (המניה קפצה ב-25% רק על השמועות שיגיע; בתוך 24 שעות מרגע הגעתו נוספו לחשבונות הקבוצה מיליונים של עוקבים, כולל באסיה, שוק אליו חדרו בעיקר בזכותו); ליאו מסי עצום מברצלונה, והוא יישאר שם בדיוק עד מתי שירצה; ניימאר החליט פתאום להיות מספר 1, אז עבר מספרד ומהצל של מסי לצרפת ולצל של עצמו. השחקנים הגדולים יכולים לעשות היום את מה שהם רוצים. פעם זה הגעיל אותנו, היום כמעט כולנו כבר מבינים - ככה זה, וככה זה צריך להיות. בלעדיהם אין כאן כלום, ואנחנו משלמים כדי לראות רק אותם. והכל התחיל ב"החלטה" של ג'יימס ב-2010. "זה היה הסימן המוקדם לכך ששחקנים יכולים לשלוט בתקשורת", כתב בריאן קרטיס עיתונאי "דה רינגר".

אגב, זה נכון לא רק לספורט אלא למגוון תחומים. אנחנו נמצאים בעידן ער של אנשים, משפיענים, אט-אט תמה לה תקופת הגופים הגדולים. הבוסים כמובן מנסים למנוע ככל הניתן את הכוח הרב, לטענתם בטח מדי, של שחקניהם. נהלי השכר ב-NBA נותנים יתרונות לשחקנים 'נאמנים' שנשארים בקבוצה בה נבחרו בדראפט, אבל השחקנים מכניסים כל כך הרבה כסף לליגה ולכן מכניסים כל כך הרבה כסף, שאיומים כמו "תרוויח 140 מיליון דולר ולא 180 מיליון דולר" אמנם מאיימים, אבל פחות.

את הכסף הכוכבים מרוויחים גם מחסויות, מהסכמי נעליים והלבשה, מהרשתות החברתיות - כך שמה שחשוב להם יותר זה כיף, חברים ותארים. והם לרגע לא מתביישים בזה. מייקל ג'ורדן אמר בזמנו שאין סיכוי שהיה חושב על לשחק באותה קבוצה עם מג'יק ג'ונסון או לארי בירד - "רציתי לנצח את האנשים האלה!", אמר. ואכן, אם בעשורים הקודמים יכולת לספור על יד אחת כוכבים בשיאם שעברו קבוצות, היום כולם רצים על השביל אותו סלל ג'יימס, מקבוצה לקבוצה, מאכזבה לטבעת. היום השוק פראי ונאמנות זה קרן. וזה טוב לכולם. יותר מעברים שווים יותר באזז ויותר תקשורת ויותר כסף. וכבר כמעט שאף אחד לא מתעצבן, וכבר כמעט שכולם מבינים - אפילו נהנים. כמעט עשור עבר, וההחלטה של לברון אז היא האמת של היום.

orenjos@walla.co.il