ב-2012, אי שם בתחילת העשור השני של שנות ה-2000, קיבל האיחוד האירופי פרס נובל לשלום, על תרומתו לפיוס, ליציבות ולביסוס הדמוקרטיה ביבשת בתקופה שחלפה מאז מלחמת העולם השנייה. אף שקשה להתווכח על כך שהגוש הוציא את העוקץ מרבים מהמקורות לסכסוכים הרצחניים שאפיינו את היבשות מאות בשנים, בין היתר דרך ניסיון החלשת הסמלים הלאומיים תוך היתוכם לרעיון על-מדיני, העשור נפתח עם סימנים מדאיגים - שהלכו וגדלו ככל שחלפו השנים.
המשבר הכלכלי מסוף העשור הקודם המשיך לתת את אותותיו בגוש, שהתקשה לגבש עמדה אחידה ביחס לחובות העתק של יוון הקורסת. גרמניה נותרה המדינה המשמעותית והחזקה ביותר ביבשת גם אחרי שתי מלחמות העולם שבהן הייתה בצד המובס, והקנצלרית אנגלה מרקל ביססה את עצמה כמנהיגה החזקה ביותר באירופה שעל פיה יישק דבר. ברלין דרשה מאתונה קיצוצים נוקבים במגזר הציבורי הנפוח שלה, ויוון גלשה למחוזות עוני שלא נראו כמותם עשרות שנים. כשהמצב הכלכלי כל כך קשה, הקרקע פוריה לצמיחתן של תנועות קיצוניות חדשות-ישנות שהחלו להרים שוב את ראשן המכוער אחרי תרדמת ארוכה.
מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית ניצלה את המשבר ביוון, והטיפה לשנאת זרים תוך שימוש במחוות שהזכירו את שנות ה-30 כמו הצעדות במועל יד. היא הפכה למפלגת אופוזיציה קולנית ורועשת, אך בתחילת העשור היא עוד הייתה חריגה בנוף האירופי שהוקיע מפלגות כאלו אל השוליים. באופן אירוני, בהמשך העשור תתפוגג המפלגה בשל מעורבות חבריה ברצח ומול התחזקות השמאל הקיצוני, ואילו מפלגות ימין קיצוני אחרות ברחבי היבשת יחדרו למיינסטרים.
אחרי פרס הנובל, החלה הדעיכה. קרואטיה הייתה למדינה ה-28 והאחרונה עד כה שהצטרפה לגוש ב-2013 למרות התקוות הרבות של מדינות הבלקן המתאוששות מהמלחמה ההרסנית ההיא לקבל את החיבוק האירופי. הפשיעה, השחיתות והמצב הכלכלי הרעוע ביתר מדינות יוגוסלביה לשעבר הותירו אותן הרחק מאחורי הסטנדרטים שהציבו בבריסל לחברות החדשות, בזמן שגם השיחות הבלתי-נגמרות עם טורקיה לא הבשילו למשהו ממשי. המרחק בין האיחוד האירופי לבין טורקיה של רג'פ טייפ ארדואן הלך והתרחב עד כדי תהום של ממש במהלך העשור האחרון, לנוכח הפיכתה של טורקיה לדיקטטורה של ממש, אך הסלחנות של בריסל ביחס לאנקרה בשל החשש מפני גלי פליטים הוכיחה את חולשתו של הגוש מול השינויים הגיאו-פוליטיים בגבולותיו.
2014 הייתה שנת מפנה עבור האיחוד האירופי, על אף שהאירועים הדרמטיים התרחשו במדינה שאינה חברה בו. תחת לחץ רוסיה ואיומים בסנקציות, החליטה ממשלת אוקראינה בסוף 2013 שלא לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד, שכלל צעדים שבסופם הייתה יכולה המדינה להצטרף לגוש. לאור הלחץ של מוסקבה, נסוג הממשל הפרו-רוסי של הנשיא ויקטור ינוקוביץ' מהמהלך וביטל את ההסכם. אף אחד לא דמיין את שרשרת האירועים שהתרחשה לאחר מכן: עשרות מפגינים פרו-אירופיים הרוגים מאש כוחות הביטחון, מהפכה, הימלטות של הנשיא לרוסיה, והשיא - סיפוח חצי האי קרים על ידי כוחות רוסיים מיוחדים והתקוממות בדלנית פרו-רוסית במזרח אוקראינה.
תחת שרביטו של ולדימיר פוטין, נאבקה רוסיה באובדן השפעתה על שכנותיה ועל המדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות. אחרי שהדהימה את המערב העסוק במלחמה בטרור ב-2008, כשיצאה למלחמה קצרה בגיאורגיה בעלת השאיפות הפרו-אירופיות, קבעה מוסקבה למעשה דוקטרינה חדשה-ישנה, קצת כמו דוקטרינת ברז'נייב: היא לא תוותר ללא מאבק על השפעתה במדינות שהיא סבורה שהן צריכות להיות נתונות תחת חסותה. היא אולי לא שולחת טורי שריון ואלפי חיילים לבירות אותן המדינות, כפי שקרה שברית המועצות מחצה התמרדויות בהונגריה וצ'כוסלובקיה, אולם היא גובה מחיר טריטוריאלי.
מגיאורגיה היא סיפחה הלכה למעשה את שני המחוזות הבדלניים אבחזיה ודרום אוסטיה, כחמישית משטחה של גיאורגיה הקטנה. מאוקראינה, היא לקחה, בעיניה את מה שהיה תמיד שייך לה, את חצי האי שלחופי הים השחור. הוא ניתן כמתנה לאוקראינה הסובייטית על ידי מנהיג ברית המועצות ניקטיה חרושצ'וב, אך פוטין הצהיר כי קרים חשובה לרוסיה כפי שירושלים חשובה לישראל. הוא ביסס את אחיזתה של רוסיה בחצי האי, למרות הסנקציות המערביות הכואבות שהוטלו על מוסקבה וסילוקה ממועדון ה-G8 היוקרתי.
הפופולריות של פוטין הרקיעה שחקים, כשרבים מאזרחי רוסיה חשו גאווה עם שובה של ארצם לקדמת הבמה העולמית אחרי שבשני העשורים הראשונים מנפילת ברית המועצות ירדה קרנה של רוסיה. אבל לא לעולם חוסן, ולקראת סוף העשור החלו להיערם צרות כלכליות, שפגעו במוניטין של פוטין. באמצע העשור הבא תגיע לקצה הקדנציה הרביעית של פוטין, שאמורה להיות האחרונה, אולם איש לא יודע מה מתכנן המנהיג החזק באירופה. מטבע הדברים, זה מדאיג את גם היבשת עצמה.
הגירה, טרור ולאומנות
"האביב הערבי" שפרץ בתחילת העשור, שינויי האקלים והעוני הרב במדינות המזרח התיכון, אפריקה ואסיה יצר נהירה המונית של מהגרים ופליטים לאירופה, בתקווה למצוא עתיד טוב יותר, או עתיד בכלל. המלחמה בסוריה, שעקרה מבתיהם מיליוני אזרחים, ועליית ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש), האיצה את קצב ההגירה ואירופה נתפסה לא מוכנה לחלוטין. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, בהחלטה הדרמטית ביותר ככל הנראה שקיבלה במהלך 15 שנות כהונתה, פתחה את שערי המדינה וקלטה בקיץ 2015 כמה מאות אלפי מהגרים.
האפקט להחלטה הזו הורגש בכל פינה באירופה: מדינות המעבר במזרח אירופה, או בחופיה הדרומים של היבשת, החלו לנסות ולסגור את שעריהן. מפלגות ימין קיצוני הרימו מחדש את ראשיהן מול הקשיים בקליטת ובשילוב המהגרים הרבים כל כך בחברה, כשגם גל טרור מחודש, חלקו מעשה ידיהם של מהגרים מוסלמים, הכה בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, בספרד ובבלגיה, והשפיע על השינויים הדרמטיים שעברה המפה הפוליטית ברחבי היבשת.
צרפת הכריזה מצב חירום אחרי מתקפת הטרור המשולבת של דאעש בפריז בנובמבר 2015, שאחריה לא התאוששה עוד הממשלה הסוציאליסטית. זו התחלפה בממשלו של הנשיא הטירון עמנואל מקרון, שגבר על מועמדת הימין הקיצוני מארין לה פן. הייתה זו הפעם הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה שבה אף אחד מהמפלגות הממוסדות, מימין ומשמאל, לא העפילה לסיבוב המכריע.
לא רק בצרפת, אלא בכל מקום באירופה איבדו מפלגות הימין והשמאל המתונות איבדו מכוחן לטובת מפלגות קיצוניות. בגרמניה, שחוותה אף היא שורת מתקפות טרור, הפכה מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" לשלישית בגודלה בפרלמנט, כשהיא נישאת על גלי איבה למהגרים ולמדיניות הדלת הפתוחה של מרקל. אל שנאת הזרים התלוותה האנטישמיות הישנה והמוכרת, שגאתה בעשור האחרון באירופה, הן מימין והן משמאל.
אם לא די בכך, הגיעה 2016. משאל עם בבריטניה, שהיה אמור להסיר מעל סדר היום את המחלוקת סביב החברות של הממלכה באיחוד, הדהים את היבשת ואת העולם כשתוצאות הראו כי רוב הנשאלים רוצים לפרוש מהגוש האירופי. רבים מהם, ככל הנראה, לא הבינו את ההשלכות ומה זה אומר בפועל, כי כך נהגה אותה הממשלה שהעמידה את הנושא למשאל עם. ראש הממשלה דייוויד קמרון התפטר וברח עם הזנב בין הרגליים אחרי ההפסד, והותיר אדמה חרוכה אחריו. היורשת שלו תרזה מיי ניסתה לאזן בין אלו הרוצים התנתקות חד-צדדית מהאיחוד לבין אלו הרוצים לעשות זאת בצורה סדורה יותר. היא כשלה כישלון חרוץ, וזזה הצדה אחרי שורת דחיות במועד הפרישה. היורש שלה, בוריס ג'ונסון, אחד מראשי קמפיין העזיבה, לא הצליח עד עתה יותר טוב ממנה. ברקזיט ילווה את בריטניה, ואת האיחוד, גם בעשור הבא. איש לא מוכן להמר מתי, ואיך, זה יסתיים.
במקביל לזעזועים בממלכה, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ארצות הברית, שממלחמת העולם השנייה הייתה הערובה לשלום, ליציבות ולביטחון של מערב אירופה, ובהמשך גם לחלקים ממזרחה, חוותה שינוי גרעיני משלה. דונלד טראמפ, המיליארדר השחצן והמיוחצ"ן, האאוטסיידר שכולם לעגו לו כשהכריז על התמודדותו על הנהגת המפלגה הרפובליקנית, הביס את הסקרים וגבר על יריבתו הילרי קלינטון.
סייעה לו בניצחון רוסיה, שלפי סוכנויות הביון האמריקניות פרצה למיילים של אנשי המפלגה הדמוקרטית והדליפה תכתובות בעייתיות לוויקיליקס. בנוסף על כך, היא ניהלה קמפיין דיסאינפורמציה יעיל ששיסה חלקים מהציבור האמריקני אלו באלו וערער על האמון בשלטון החוק, גם בעזרתו האדיבה של טראמפ, שטען כי כל חקירת המעורבות הרוסית היא "הונאה".
הניצחונות של המחנות הפופוליסטיים בבריטניה ובארצות הברית, שתיים מהדמוקרטיות היציבות ביותר במערב, נתנו רוח גבית לדומיהם במדינות אחרות באירופה. לפתע, העוגן האמריקני של נאט"ו כבר לא היה כל כך איתן, ונשיא ארצות הברית העלה תהיות לגבי כדאיותה של הברית שנוסדה אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא החל להתייחס לבעלות הברית הוותיקות של ארצות הברית - צרפת, גרמניה ובריטניה - כלקוחות המקבלים שירות מוושינגטון, ואם הן לא יסיכמו לתנאים הנוקשים יותר של המפעיל החדש, הן ינותקו ויישארו לבדן מול רוסיה, והמעצמה הסינית העולה.
שאלות רבות לגבי העתיד
הפער האידיאולוגי שנפער בין המיינסטרים האירופי לבין הממשל החדש בוושינגטון התבטא כמעט בכל מקום - ממחלוקות סביב משבר האקלים, שבו לא מכיר טראמפ, דרך ההתרחקות של הממשל האמריקני מהמדיניות המסורתית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ועד ההתנהלות מול איראן.
מנהיגי אירופה, בראשם הנשיא הצרפתי הצעיר עמנואל מקרון, הפצירו בטראמפ שלא יפרוש מהסכם הגרעין שעליו עמלו מעצמות העולם במשך שנים, מבלי שיש לו חלופה טובה יותר. נשיא ארצות הברית, שהיה קשוב יותר לראש הממשלה בנימין נתניהו מאשר לעמיתיו מאירופה, נטש את העסקה ולמעשה לא הותיר לה הרבה סיכויים לשרוד, עם חידוש הסנקציות הכואבות על טהראן. עד לסוף העשור הבינו באירופה כי עליהם להתחיל להסתמך על עצמם שוב, במיוחד אם הנשיא הלא צפוי של ארצות הברית ייבחר לכהונה שנייה בנובמבר.
בפתח העשור החדש, ניצב הפרויקט האירופי בפני שאלות רבות ומהותיות לגבי עתידו ואופיו. עוד מוקדם מאוד להספידו, אך עשר השנים האחרונות הוכיחו כי עקרונות רבים שעליהם התבסס השלום הארוך של היבשת מתערערים, בין אם בשל לחצים מבית או זרמים גדולים מבחוץ.